החלטה בתיק בש"פ 6199/12

           לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' בן חמו) במ"ת 8371-07-12 מיום 16.8.2012 בה התקבלה בקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדות לפי כתב האישום

1.        העורר ואריאל אסף (להלן: המתלונן) עבדו יחד במפעל במגדל העמק (להלן: המפעל). העורר החליט לפגוע במתלונן ולצורך כך פנה העורר עובר ליום 20.6.2012 לשניים שזהותם אינה ידועה למשיבה (להלן: האחרים) על מנת לשדוד את המתלונן. ביום 20.6.2012 בסמוך לחצות יצא המתלונן מהמפעל והחל בנסיעה לעבר ביתו שברמת ישי. העורר והאחרים המתינו למתלונן בצומת היציאה מאזור התעשייה רמת גבריאל שבמגדל העמק (להלן: הצומת). כשהגיע המתלונן לצומת ועצר בתמרור עצור, ניגשו אליו האחרים וביקשו להצטרף לנסיעתו בתואנת שווא. המתלונן השיב בחיוב לבקשה והאחרים עלו לרכבו, כאשר אחד מהם ישב לצידו והשני ישב במושב האחורי של הרכב. במהלך הנסיעה הצמיד האדם שישב במושב האחורי חפץ שחור, הנחזה להיות שוקר חשמלי, לצווארו של המתלונן, והאדם השני הורה למתלונן לעצור את הרכב. לאחר שעצר המתלונן את הרכב, לקחו האחרים את מפתחות הרכב והורו למתלונן לתת להם את מכשיר הטלפון הסלולארי שלו ואת ארנקו. המתלונן מסר לאחרים את מכשיר הטלפון הסלולארי שהיה ברשותו, אך אמר להם כי אין ברשותו ארנק. בעקבות כך ערך האדם שיש לצידו של המתלונן חיפוש על גופו של המתלונן, הוציא מכיס מכנסיו את תעודת הזהות שלו, אשר בתוכה היו כרטיס אשראי, הקוד הסודי לכרטיס האשראי וכרטיס בנקט. האחרים החזירו למתלונן את מפתחות הרכב, לקחו עמם את מכשיר הטלפון הנייד, את תעודת הזהות, את כרטיס האשראי ואת כרטיס הבנקט ונמלטו מהמקום.

2.        מייד לאחר מעשה השוד נפגשו האחרים עם העורר ומסרו לו את שלל השוד. לאחר מכן ניגש העורר לסניף בנק מרכנתיל דיסקונט בנצרת (להלן: הבנק) וניסה למשוך כסף באמצעות כרטיס האשראי וכרטיס הבנקט של המתלונן. בגין מעשים אלה הואשם העורר בעבירות הבאות: שוד לפי סעיף 402 (ב) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 לחוק העונשין; וניסיון גניבה לפי סעיף 383 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין.

ההליכים המשפטיים עד כה

3.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בבקשה זו טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר, הכוללות, בין היתר, את הודעת המתלונן, את התוודותו של העורר בפני עדה ותמונות ממצלמות האבטחה של הבנק. כן טענה המשיבה כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(א), 21(א)(1)(ב) ו- 21(א)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

4.        ביום 16.8.2012 קיבל בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט י' בן חמו) את הבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה ולקיומה של עילת מעצר, אך גרס כי הראיות להוכחת המיוחס לו הן נסיבתיות בלבד, כי אין חשש לשיבוש הליכי משפט מצידו וכי יש לקבל את המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר בבית הוריו. בית המשפט סקר את הראיות בתיק וקבע כי קיימות ראיות למכביר להוכחת המיוחס לעורר ואלה אינן רק ראיות נסיבתיות.

           במסגרת זאת התייחס בית המשפט למזכרים משטרתיים מהם עולה כי העורר זוהה בוודאות במצלמות האבטחה של הבנק, וכי ברכבו של העורר נתפס שובר מקופל של פעולה בבנק עליה הודפס "אין באפשרותך לבצע את הפעולה" וכן כרטיס הבנקט של המתלונן; להודעתו הראשונה של המתלונן שסיפר כיצד נשדד, כמתואר בכתב האישום; להודעתו השנייה של המתלונן, בה סיפר כי קיבל הודעת טקסט מסאמר עיאדאת (להלן: סאמר) שעבדה עם המתלונן ועם המשיב במפעל, ובעקבותיה הבין כי סאמר קיבלה הודעות טקסט שנשלחו לכאורה ממנו בזמן שהטלפון הנייד שלו לא היה ברשותו לאחר שנגנב. המתלונן סיפר כי היחידים שידעו את העובדות שהופיעו בהודעות אלה היו הוא עצמו, המנהל במפעל והעורר, ובעקבות כך נפל חשדו של המתלונן על העורר כמי שעמד מאחורי השוד. המתלונן סיפר עוד כי בליל שבו אירע השוד ניגש אליו העורר בשעה 23:00 לערך ושאל אותו האם הוא יוצא בזמן, שאלה אותה לא שאל אותו מעולם בעבר. בהמשך לכך סיפר המתלונן כי סאמר סיפרה לו שהעורר התוודה לפניה כי הוא עמד מאחורי השוד וסיפר לה פרטים רבים על האופן בו התרחש השוד שחפפו את האירועים שקרו במציאות; להודעתה של סאמר שאישרה כי העורר התוודה בפניה כי הוא עומד מאחורי השוד; להודעתו הראשונה של העורר בה ביקש לשמור על זכות השתיקה לאחר שמסר אליבי לפיו ביום השוד הלך לאכול שווארמה אחרי העבודה ולאחר מכן הלך לביתו לישון. בהודעתו השנייה אישר העורר כי ניסה להוציא כסף מהכספומט בבנק, ובתשובה לשאלה טען כי אדם שהוא לא מכיר נתן לו כרטיס אשראי וביקש שיוציא עבורו כסף וכרטיס זה נבלע. בית המשפט ציין כי בתיק קיימות ראיות נוספות הקושרות את העורר באופן ישיר למעשה. לפיכך קבע בית המשפט כי קיימות די והותר ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. כן קבע בית המשפט כי העבירות המיוחסות לעורר כוללות שימוש באלימות ובנשק קר והן מקימות עילת מעצר סטאטוטורית. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, וזאת במיוחד נוכח האופן המתוחכם בו פעל והפעיל אחרים, שאת זהותם הוא מסרב לחשוף. בית המשפט קבע גם כי למרות גילו הצעיר של העורר ועברו הנקי, חומרת המעשים המיוחסים לו ונסיבותיהם מכריעים את הכף למעצר. בית המשפט ציין גם כי מחומר הראיות עולה חשש לשיבוש הליכי משפט. נוכח כל זאת, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר

5.        העורר - באמצעות בא כוחו, עו"ד דוד דרעי - טוען כי מכתב האישום עולות תמיהות רבות, הנובעות מכך שבין סאמר לבין העורר והמתלונן היו יחסים קרובים והמשיבה התאמצה להעלים זאת נוכח עמדתה של סאמר שהיא אישה נשואה. העורר טוען כי גרסאות המתלונן הו סותרות ותמוהות, וכלל לא ברור האם האירוע המתואר בכתב האישום אכן התרחש במציאות, ואפילו אם קרה הרי שהתיאור שלו בכתב האישום הוא מופרז. יתרה מכך, העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר תיאר את האירוע מושא כתב האישום בהחלטתו, כיוון שייחס לעורר חלק גדול יותר באירוע מהמיוחס לו בכתב האישום. העורר מוסיף וטוען כי בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו בהרחבה לקיומן של ראיות לכאורה, אף שעניין זה כלל לא נדון בדיון שהתקיים לפניו. העורר טוען עוד כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן משקל לתסקיר החיובי שהוגש בעניינו ובמסגרתו המליץ שירות המבחן באופן חד משמעי על שחרורו לחלופת מעצר, וכי שגה בית המשפט כאשר לא נתן משקל ראוי לעברו הנקי של העורר, לגילו הצעיר ולעובדה כי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי ומפרנס את עצמו. העורר מציין כי הוא בן למשפחה נורמטיבית, וכי הוריו, אחיו ואחיותיו הם כולם משכילים ועובדים לפרנסתם, ולכולם אין עבר פלילי. העורר מצביע על כך שהמשיבה כלל לא טענה כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט, ואף על פי כן קבע זאת בית המשפט. העורר מציין בהקשר זה כי היה חופשי זמן רב מיום האירוע ועד שנעצר ולא עשה כל פעולה לשיבוש החקירה ואף לא נטען שעשה זאת.

           העורר טען עוד כי משפטו צפוי להימשך זמן רב והדבר מהווה נימוק נוסף לשחררו לחלופת מעצר. כן טוען העורר כי למתלונן לא נגרם נזק פיזי באירוע מושא כתב האישום וגם זו נסיבה מקילה. העורר הפנה גם להחלטות בהן הורו בתי המשפט על שחרור לחלופת מעצר של נאשמים שיוחסו להם עבירות דומות ואף חמורות מאלה שמיוחסות לו. נוכח כל זאת מבקש העורר כי בית משפט זה יורה על שחרורו לחלופת המעצר שהוצעה תחת פיקוחם של המפקחים המוצעים, ששירות המבחן התרשם לחיוב מכולם, וקבע שיש ביכולתם להציב לו גבולות.

תגובת המשיבה

6.        המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד ארז בן ארויה - מציינת כי אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר וכי אין מדובר בראיות נסיבתיות בלבד. המשיבה טוענת עוד כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר סטאטוטורית וכי מסוכנותו של העורר היא ברורה. בהתייחס לחשש מפני שיבוש הליכי משפט על ידי העורר, טוענת המשיבה כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר עלול להביא לכך שישוחח עם האחרים, שזהותם טרם נחשפה, ויביא לשיבוש ההליכים וכי ההיכרות של העורר עם כל העדים בפרשה מעוררת חשש להשפעה על עדים אלו. בהתייחס לתסקיר, טוענת המשיבה כי העורר מסר לשירות המבחן גרסה בלתי סבירה של האירועים מושא כתב האישום, וגרסה זו שונה מזו שמסר בחקירתו, והדבר מלמד שאין לתת בו את האמון הנדרש בכדי להורות על שחרור לחלופת מעצר. המשיבה טוענת עוד כי בתסקיר מצויין שהמפקחים המוצעים נוטים לגונן על העורר ולהטיל את האחריות על מעשיו על אחרים, והדבר מלמד שאותם מפקחים לא יוכלו להציב לפניו גבולות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי נמנעה מלחקור את המפקחים המוצעים משום שהמתינה להחלטת בית המשפט המחוזי בבקשה למעצר עד תום ההליכים. המשיבה מציינת גם כי הדיון בתיק העיקרי בעניינו של העורר קבוע ליום 23.10.2012 וטוענת כי ההליך לא צפוי לארוך זמן רב. נוכח כל זאת גורסת המשיבה כי יש לדחות את הערר.

תשובת העורר

7.        העורר טוען כי בית המשפט הורה למפקחים המוצעים להגיע לדיון, ובאת כוח המשיבה נמנעה במודע מלחקור אותם ולכן אינה יכולה לטעון טענות בנוגע להתאמתם כמפקחים, והסבריה בנוגע לכך אינם יכולים לעמוד. העורר טוען עוד כי האחרים אינם עדים במשפט ולפיכך אין חשש כי שחרורו של העורר לחלופת מעצר יוביל לקשר שלו עם האחרים שישבש את הליכי המשפט. העורר מוסיף וטוען כי אפילו אם הוא שיקר בחקירתו וחיפה על האחרים, אין הדבר מעורר חשש לשיבוש הליכי המשפט המתנהל בעניינו.

דיון והכרעה

8.        לאחר שעיינתי בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפני הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו, כפי שיפורט להלן.

9.        המעשים המיוחסים לעורר הם חמורים. העורר אינו טוען למעשה לאי קיומן של ראיות לכאורה להוכחת מעשים אלו, ולכן לא אדרש לכך, ואציין רק כי מהחלטתו של בית המשפט המחוזי עולה כי קיימות די והותר ראיות כאלה. המעשים המיוחסים לעורר כוללים שימוש בנשק קר ומכאן שקמה נגדו חזקת מסוכנות סטאטוטורית לפי סעיף 21 (א)(ג)(4) לחוק המעצרים. כמו כן, העורר לא חשף את זהותם של האחרים - שותפיו לפשע, ומכאן שמתעורר חשש לתיאום עדויות ולשיבוש הליכי חקירה [ראו והשוו: בש"פ 6452/05 אבו הוידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.7.2005), בפסקה 5 להחלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה] והדבר מקים עילת מעצר מכוח סעיף 21 (א)(1)(א) לחוק המעצרים. מכאן שהמחלוקת המתעוררת בענייננו נוגעת לקיומה של חלופת מעצר שתוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.